קצרצר לשישי - 11.5 שלו סרור

אני יושב על הספה במספרה שבבוגרשוב 72 בתל אביב, בזמן שאחותי מסתפרת. 
לא ישנתי הרבה בלילה, כמו בכל לילה.
אולי חלק מבני האדם הם יצוריים ליליים?
אני תמיד החשבתי את עצמי ליצור נוקטרוני.
ולפעמים אני סתם יצור.
בגלל המחסור בשעות שינה, אני מרגיש שאני ישן כשאני יודע שאני ער, ואני מרגיש שאני בחלום כשאני יודע שזו המציאות.
מצד שני, כשישנים תמיד בטוחים שהחלום הוא המציאות. 
קו מאוד מבלבל, וגם ככה אני מבולבל מהקונספט של גזירת השיער. 
למה לחתוך משהו טבעי? 
כלומר, אני מבין למה; 
לפעמים האנושות מתקדמת מהר יותר מהטבע, 
וצריך (או יותר נכון - "צריך") להפגיש ביניהם בעזרת טִפְלוּל קל 
(לאחרונה גיליתי שטפלול זו המילה העברית למילה הלועזית: מניפולציה. איזו מילה חמודה!)
הטבע מרגש אותי עם העקשות שלו - 
להמשיך להאריך את השיער, לא משנה כמה אנחנו מקצצים.
כל הכבוד לך טבע!
פתאום אני קולט שאנחנו יכולים לבחור מתי אנחנו מקצצים את השיער (והזקן והציפורניים). 
איזה כיף זה היה אם היינו יכולים לשלוט בקצב הארכת השיער (והזקן והציפורניים).
יכולת שליטה כזו הייתה מביאה את עולם הפיאות לפשיטת רגל. 
ופתאום אני נזכר שעדיין לא המציאו את הגלולה שמבטלת שכרות (אפילו לחצי שעה בלבד!),
כדי שנוכל לנהוג הביתה.
ועדיין לא המציאו גלולה מבטלת רגשות. 
מעניין מה היה קורה לאנושות אילו היו ממציאים גלולה שכזו.
בינתיים, הפיתרון שלנו הוא פשוט ללכת לישון - פעולה שמבטלת הכל.
כמעט.
אבל אני יצור לילי, ואני ער כשכולם ישנים.
אני
והרגשות.